יצירתה “מבוסס על סיפור אמיתי” מאת מעין ליבמן-שרון היא דוגמא מושלמת לעבודה שמסתכלת למציאות בעיניים. היא מצליחה, דרך גופם וקולם של הרקדנים, להעביר את הפצע דרך פילטר של עידון בימתי ולהגיש לקהל חוויה פואטית, אסתטית, רגישה וכואבת. מדובר בדואט של הרקדנים אורי דיקר ויוליה מז’צקיה, שמתאר ברב חכמה זוג במצב בלתי נסבל כאשר הגבר חוזר הביתה, כנראה ממילואים. גבר לבוש בפשטות הולך ומזמזם לעצמו באופן אגבי את שיר הרעות. הוא פוגש את האישה שלו כשהשיר עוד על שפתיו. הם מתקרבים, גופם מנסים להיפגש אבל מחליקים שוב ושוב, מאבדים אחיזה. הם ממשיכים לנסות למצוא את הדרך לגשר על התהום שפעורה ביניהם. הזמזום הופך למעיק, טורדני. שירי המולדת (אחרי “הרעות” מגיעים גם “מי שחלם” ו-“החיטה צומחת שוב”) חודרים למרחב הביתי, הפרטי, האינטימי. לא נותנים מנוח. הזוג מגביר את ניסיונותיו וככל שהם יותר מתאמצים להחזיק זה בזו כך הם מסתבכים, חונקים ונחנקים, לרגע מוצאים משענת או רבע חיבוק ומיד שוב נפרמים, מתעייפים, קרובים להתייאש. הקהל, חלקו על סף דמעות, מקווה איתם שיצליחו, מתפלל שזה יעבור כבר, שנוכל לחזור כולנו לחיים נורמליים. אני יודעת שזה בלתי אפשרי. הצלקות, הפיזיות וגם אלו שלא רואים, כאן כדי להישאר. הנושא של העבודה כל-כך ספציפי, כמעט קטן, לא פצצות ורעב ושבי אלא זווית אחת: איך חזרה מן הקרב משפיעה על הקשר הכי קרוב, על הזוגיות של בוודאי אלפי זוגות שחיים כאן. דווקא בגלל השוליות לכאורה של הנושא, העבודה מצליחה לגעת ישר ועמוק. אין כאן “מסר” ולא ניסיון לגייס דעת קהל אלא שיתוף כן של סדק שכל אחד יכול, מהזווית שלו, להזדהות איתו. העבודה מציפה שאלות בנוגע לחדירה של האתוס הלאומי אל המרחב האינטימי ביותר, ועל איך הגורל האישי קשור בעבותות, בין אם נרצה בכך ובין אם לא – בגורל הלאומי, ומה זה בעצם אומר עלינו. כשהשניים שרים יחד, כמעט צועקים את המשפט האלמותי “ואיך קרה, ואיך קרה, ואיך קורה עדיין” – הלב נשבר. איך זה קרה, איך זה קורה עדיין. הביצוע של דיקר ומז’צקיה מצוין. הפיזיות בדואט אמיתית מאוד, מקורקעת, אסתטית בגישתה הפצועה, הלא מושלמת. יש ביצירה רגעים וירטואוזיים של קונטקט ומשקליות מעניינת, אבל הוירטואוזיות היא לא העניין פה אלא האנושיות. הרקדן והרקדנית רוקמים בגופם ובקולם מערכת יחסים מורכבת, סוחפת בכאבה. הלוואי והיצירה הזאת תתפתח לכדי עבודה באורך מלא, אני אשמח לראות אותה.